טקסט התערוכה: עידו כהן          

 

כמו המטריושקה המחזיקה לחם ומלח בציורה מ-2019 הנושא את אותו שם, קיבלה את פניי דריה בסטודיו שלה הממוקם בביתה. אלא שבמקום לחם ומלח היא הציעה לי "שוקולדים מחנות של רוסים" עטופים בצלופן צבעוני, מהסוג שקונים בתפזורת. שני ציורים גדולים תפסו מיד את עיניי המשתאות: ציורי אקריליק שטוחים בצבעוניות עזה, כזו שנדירה במחוזותינו. הם נראו כמו מטפחת רקומה שהפכה לציור. היה בהם משהו חידתי ומסתורי: באחד ("משאלה אחרונה", 2020) נראה דג לכוד בתוך ביצת פברז'ה, על רקע אורנמנטלי בדוגמת טפט סלבי ובשני ("שטיח סברס ושני תרנגולים", 2021) שני תרנגולים מביטים בפליאה בביצה, במחווה ברורה לצייר הסוריאליסטי מאגריט, על רקע אורנמנטלי בדוגמת צמחי צבר קוצני. שני הציורים "מוסגרו" במסגרת אורנמנטלית מצוירת.

בציור "משאלה אחרונה" מתכתבת דריה עם "הדייג ודג הזהב" של אלכסנדר פושקין: "מה תהיה משאלתנו כשנשארת לנו רק משאלה אחת? האם נתנהג אחרת הפעם? האם בכלל נעז להשתמש בה?" היא שואלת. בציור אחר ("ביצת פברז'ה והתרנגול", 2020) את הביצה הרגילה מחליפה ביצת פברז'ה מקושטת. "בעבודה הזאת אני מציגה מפגש בין הטבעי למלאכותי ושואלת מה יותר בעל ערך: בריאה בידי אלוהים או בריאה בידי בני אנוש?" שמתי לב שהתרנגול חוזר במספר רב של עבודות. "זה בגלל 'תרנגול הזהב' של פושקין?" שאלתי. "יכול להיות. בכלל, תרנגול זה דבר מאוד רוסי," השיבה לי דריה, במשפט שניתן לומר כי סיכם בצורה נחרצת את ההבדל בינינו, שאולי טמון בו המפתח להבנתה של התערוכה כולה, בקונטקסט של אמנית אוקראינית היוצרת בישראל.

דריה קונשטיק נולדה באוקראינה (ברה"מ לשעבר) ב- 1985 ועלתה לישראל ב- 1995. אני נולדתי בישראל ב- 1984. כשהייתי בכתה א' גל העלייה מברה"מ לשעבר היה בשיאו וילדים לבושי סוודרים עבים הדוברים שפה לא מוכרת וקצת מצחיקה החלו למלא את הכתות החמות. "כל חברה חדשה שנכנסת לישראל היא חברה שדוחים אותה. לפני 26 שנה רוסים לא היו מקובלים. הייתי בת 10 ולא הבנתי מה רוצים ממני. הרי רק חצי שנה לפני כן הוכתרתי כציירת הכי טובה בכתה באוקראינה, ופתאום אני בישראל, זרה ודחויה" מספרת לי דריה. דריה נולדה אמנית, זה בגנים שלה: אביה היה צייר שבין היתר צייר גם בכנסיות. בעקבותיו, נחשפה למגוון דימויים חזותיים וספרותיים מהעולם הנוצרי. בדומה לעולים אחרים עברה עם עלייתה לישראל תהליך של סוציאליזציה לתוך החברה הישראלית,  במסגרתו רכשה עולם דימויים ומנהגים חדש שהחל מתערבב עם הישן.

בספרו "קולנוע עם מבטא: עשייה קולנועית בגלות ובפזורה" כותב חמיד נפיסי כי "לגולים החיצוניים יחסי הדעיכה עם המולדת ויחסי ההסכמה עם החברה המארחת עומדים בלי הרף למבחן. הם משוחררים מהחדש ומהישן, הם עוברים תהליך של "דה-טריטוריאליזציה", אך נשארים לפותים באחיזתם של הישן והחדש, של הלפני והאחרי כאחד. מאחר שהם ממוקמים במסלול יציאה שכזה, הם יכולים להיות רוויים בגודש היברידי או להרגיש חשֹוכים ומפוצלים עד עומק נשמתם ואף מרוסקים."[1] גם אם לא עלו נסיבות עלייתה ארצה לכדי גלות, הרי יצירתה של קונשטיק המוצגת בתערוכה זו ובמיוחד עבודת הוידאו "שפת אם" מ-2021 עמוסים גודש היברידי שכזה. ב- 4 דקות דחוסות, קונשטיק מבטאת פיצול תרבותי שאולי בעבר ערער והביא למחוזות ההתרסקות, אבל בהדרגה אוחה והפך מקור לגאווה וביטחון עצמי, המאפשר גם הסתכלות הומוריסטית וביקרותית על המציאות הישראלית.

הוידאו משלב קטעי "טבע רוקד" שצילמה קונשטיק באתרים שונים ברחבי הארץ, קטעי וידאו משפחתיים, קטעים מתוך אגם הברבורים וסצינה מתוך סרט אנימציה רוסי משנות ה -50 של "המעשייה על הנסיכה המתה ושבעת האבירים" מאת פושקין. והנה לרגע קט, ניתן להבחין בדיוקנה של קונשטיק מגיח מתוך הכאוס, כשהיא לבושה חולצה רקומה אוקראינית מסורתית ומישירה מבט לצופה בביטחון. החשיפה הזאת מרגשת, היות ועד יצירה זו קונשטיק שתלה את עצמה ביצירותיה לא בדמותה שלה, כי אם בדמותה של "מטריושקה-דשה": בובת מטריושקה המשמשת לה אלטר -אגו.

באמצעות בובת המטריושקה, קונשטיק מקיימת בציוריה דו-שיח עם עם דימויו של הצבר היהודי, יליד הארץ. כך בציור "בובה עם צבר, 2020" נראית המטריושקה במרחב ביתי, כשעל הקיר טפט בסגנון סובייטי, מאחוריה חלון הפונה אל הים התיכון ובידיה צבר נתון בעציץ. זוהי סוג של "תמונת ניצחון" לעומת המטריושקה הטובעת בים הצברים בעבודה "מטריושקה סברס" מ-2017. המחווה של "ביות" דימוי הצבר מוכרת גם מהאמנות הפלסטינית: עאסם אבו שקרה (יליד אום אל פאחם, 1961 – 1990) צייר סדרה ארוכה של צמחי צבר בעציצים, ואולם לגביו הדבר פורש באופן הפוך: כסמל לעקירה ואובדן המקומיות. גם עץ הדקל ועץ הזית, סממנים מקומיים מובהקים, חוזרים ביצירותיה של קונשטיק: כך בעבודה "שלוש דמויות נשיות, 2018" אשר נוצרה בהשראת עבודתו בשם זה של קזימיר מלביץ' מ- 1930 .בעבודה זו, קונשטיק השאירה את הנוף הכפרי-רוסי של מלביץ', אך החליפה את האיכרות בבובות מטריושקה בלבוש ישראלי/רוסי: שמלה בדוגמת עץ הזית לצד שמלה בדוגמת חמניות.

במונחים של תולדות האמנות, שפת הציור של קונשטיק היא נאיבית במתכוון. על הבחירה המושכלת להשתמש בסגנון נאיבי כתבה כרמלה רובין, בהתייחס לציוריו של ראובן רובין משנות ה-20 וה-30, כי "הגישה הנאיבית והסגנון הילדי מעניקים לאמן היוצר כלים להתמודד עם הראשוניות של התחלה בסביבה חדשה, ואולי גם פיצוי על כך שבמולדת הנרכשת אין תוקף פיזי לזיכרונות הילדות."[2] גם במחוות ה"מבט מהחלון" מתכתבת קונשטיק עם רובין (יליד רומניה שעלה לארץ ישראל), אשר הרבה לצייר את עצמו באותן שנים כשגבו אל חלון שמבעדו ניבט נוף מקומי של ים, גמלים ובתיה של תל אביב, באופן המצהיר: "מצאתי את ביתי." ואולם הנאיביות בציוריה של קונשטיק אינה פרימיטיביסטית או אוריינטליסטית כבציוריו הארץ-ישראליים של רובין. היא מתקשרת למקומות עמוקים בנפשה, שעברה בילדותה זעזוע עם מעברה לארץ זרה ועוינת זרים. ואולם בחלוף השנים, מעידה על עצמה קונשטיק, גיבשה שפת-אם חדשה והיברידית, המשתקפת בבחירותיה האמנותיות (המודעות והלא מודעות) ושוזרת אלה באלה את מכלול רכישותיה הרוחניות מארץ מוצאה ומישראל, כאקט של יישוב פנימי והשלמה.

 

[1]   חמיד נפיסי, קולנוע עם מבטא: עשייה קולנועית בגלות ובפזורה. עם עובד, 2019, 30.

[2]   מקום חלום: ראובן רובין והמפגש עם ארץ ישראל בציוריו משנות ה-20 וה-30. עורכת: כרמלה רובין. מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, 17.