המהגרות 
 

החיבור בין שתי אמניות ישראליות אשר נולדו כל אחת בארץ אחרת, והיגרו לכאן בגיל צעיר מהווה את הבסיס הרעיוני לתערוכה "המהגרות". דורית בק נולדה בוינה ועלתה לישראל בגיל צעיר. דריה קונשטיק נולדה באוקראינה וחוותה את ילדותה בישראל כ"ילדה רוסיה". שתי האמניות מתעסקות בעבודותיהן בחוויית ההגירה בהקשרים של פירוק והרכבה כאשר חווית ההגירה הפרטית לעיתים ניכרת באופן ישיר ולעיתים מרומזת דרך משחקים של צורות, צבעים וייצוגים של אובייקטים ונופים המזוהים עם ארץ מוצאן ומתחברים אל ייצוגים של אובייקטים או נופים ישראלים.

בהיותה ילדה בת 6, דורית הגיעה מוינה על נופיה האורבניים העשירים והמטופחים, הירוק העז, חינוך אירופאי ושפע חומרי. היא הגיעה בסוף שנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים מבית יפה ומעוצב לדירה קטנה ומוזנחת עד שתיגמר בניית הדירה שהוריה קנו בגבעתיים. ההלם התרבותי היה קשה, הילדים בכיתתה היו אכזריים. הציור והצבעים היוו לה מקור של נחמה. בק צובעת את הכאן ועכשיו בצבעים אופטימיים, מנסה לייפות את הכאב של השארת הסבתא האהובה בוינה. סבתה; סטלה, אהבה להכין שטיחים גדולים עם דוגמאות מסובכות, הכינה ואספה רקמות גובלן עדינות מרחבי האימפריה האוסטו - הונגרית, רקמות פולקלוריסטיות עם דוגמאות המאפיינות אזורים שונים ומכאן ההשראה של בק לצייר "פטרנים" ולהתייחס אל הצורות בטבע כמקור למשחק בין הסדור ללאקוני.


כמי שנולדה באוקראינה וגדלה בישראל, דריה מעלה בעבודותיה שאלות על השפעתן והשתלבותן של התרבות האוקראינית והרוסית בשיח הישראלי, ובוחנת את זהותה כאשה רוסיה בישראל דרך בובה רוסית מסורתית – מטריושקה, המשמשת לה כאלטר אגו. דרך עבודותיה, מעלה קונשטיק שאלות: האם גוף נשי הוא רק מוצר אשר ניתן לפרקו כבשר חי? האם אישה היא רק גוף? איך זה להיות אישה רוסיה בישראל? האם כל אישה רוסיה תקבל את הכינוי "רוסיה זונה"? בחלק מהעבודות, ה"צבר" מנסה להשתלט על המרחב, אך הוא לא באמת מצליח. סמלים מסורתיים, אגדות, ומנהגים תרבותיים, מאופיינים בעבודותיה בתכנים פסיכולוגיים אל גבול המודע והלא מודע בין האישי לקולקטיבי.


בעבודותיהן של בק וקונשטיק ה"משחק" הופך קונקרטי. הוא קיים בין כאיזכור למשחקי פירוק והרכבה מוכרים, בין אם בינות להיבט הצורני המופיע בעבודות בחיבורים מרתקים של צורות גיאומטרית הנבנות מתוך צורות מעוגלות או אמורפיות, צמות שיער שבונות צורות חדשות סדורות כבלוח שח-מט, כד פרחים על שולחן המאבד כל זכר לזרימה מעגלית, סדר וכיאוס נבנים מחדש מוסתרים ומתגלים, מרומזים או ניכרים באופן מובהק. החוויה הפנימית של כל אחת מתפרקת אל האוניברסלי ובונה מחדש זהויות המשקפות את חווית ההגירה.

טקסט התערוכה: דריה קונשטיק, דורית בק, רונית רוט-חדד

עריכה: רונית רוט-חדד